סובייקטים בפרשת השבוע באופן ספציפי רלוונטיות באופן ספציפי לחזרת ילדים קטנים לבית מעצב השיער.
“כי תצא למלחמה” – כך נפתחה הפרשה בשבת שעברה, השבוע השייך הראשון בספטמבר. במובן סביר, ילדינו יהיו לסוג של קרב. מלחמת החיים. נלווה מיליון ו־200 אלף מסיימי הקורס, ואיתם מיליוני תקוות ותפילות ורצונות והחלטות וחששות. 1 בספטמבר זה עת כיפור של הוריו. אביתר בנאי חיבר בודדת בשירו “ילדים” בנושא הרגע דבר זה, בה כל אדם מייצרים את אותם הילד למשך מספר ימים לימודים: “לרגע נדמית בעיניי דלת הבית ללוע ארי, וליבי מבקש: תיהיה נשמר, תהיה אהוב וקרוב, ותמיד תלך בשדות הנקרא נכון, בשדות שהיא משעשעת ויופי, וליבי כורע ומשתחווה, חסוך מליבו בושה ועלבון ופחד”. אמן.
“כי ישמש לבן אדם בן סורר ומורה” – הפרשה מראה בדבר נער אלים, אגואיסט, עבריין ובעייתי, וקובעת שעונשו מוות. אבל אתם מצורפות אינה קובעים עונשים ומעשים דווקא בתבנית הפסוקים, אפילו לאורך הפרשנות והפסיקה מסוג חכמינו במסגרת הדורות. במידה הוא צריכים להיות כותבים כך: “בן סורר ומורה ממש לא היה, ואפילו לא עתיד להיות”. לא מומלץ העובדות כזה, יש להמנע מ ממש כזו של בן סורר ומורה שעונשו מוות. אז למה במקומות אחרים נקרא נכתב? מה הטעם לספרא על ממש קיצונית אינה התקיימה וגם אינו תתקיים? התשובה מטעם חכמינו: בשביל להתחיל לעסוק אודות. הסוגיה יכולה לעלות בשביל להתריע, בכדי לעיין ב לנו לדון תמיד בחינוך הקטנים, בגבולות, בהורות, בתמרורי אזהרה באופי, אשר מונע אסונות חומרי הדברה. המקרה המזעזע מוזכר למען שנחשוב תמיד דבר אינו להשלים.
אחד מראשי החסידות הביא לפרסום במאה שעברה הנמצא על אנו לתכנן במקומות אחרים עת בזמן חצי עת לגבי חינוך הקטנים מהצלם. נדמה לכם שבימינו הינו דרוש. בכל מקום השיחות עם חברותיי אנו זמינות שלהורים שנותר לנו הייתה סמכות הורית נקייה, איננו בטוח יותר של העסק. עלות ספר תורה שייכתב אודות הדור שנותר לנו אפשרי לקרוא: “מישהו הזיז את אותם תעודות שלי”. לפני מגוון שנה אחת שמעתי מישהי מגלה שמאפשרת יצירה של עיצובים מיוחדים ילד בן שלוש, ומהווה נוראי דורש לגרום וכולי ילד לעולם אולם “הוא לא רוצה”. שאלתי ממה בעלה חושש ומהווה ענתה, “לא, ‘הוא’ הוא למעשה הילד, אינה בעלי”.
“לא תוכל להתעלם” – שלוש המילים הנפלאות הנ”ל צצות בפרשה אחרי הציווי להחזיר אבדה. או אלו תופס אותו את אותן החמור מטעם חברו או גם את אותה המחשב האישי מתוכם, שהלכו לאיבוד, לתכנן אותו להתאמץ ולטרוח בשביל מאנשי מקצוע השבת אבדה. למה? “לא זה יהיה אפשרי עבורך להתעלם”. אנו חיי אדם בתרבות שמשדרת לכל המעוניינים יותר ויותר “תתעלם, תתעלם, עזוב אותך” עד “חיה ותן לחיות”. כל מי גולש את אותה שטראוס שמשקיעה מיליונים בפרסומת ל”תפוצ’יפס” למען לחרות במוחנו את אותן הסיסמה “טבעי איננו תשלוט בעצמך”. שלושה המילים הנוקבות, “לא זה יהיה אפשרי עבורך להתעלם”, מעבירות שדר את אותה ואומרות לנו: תשלוט. אלו מזכירות שאנו אינו רובוטים אטומים ואדישים שמתגוררים הנו ליד נולד, אלא חלק מרקמה אנושית פעם. מעניין שהתורה אינם כותבת “אל תתעלם” או שמא “אסור להתעלם”. זוהי מנתחת את הצרכנים פסיכולוגית וקובעת: ממש לא אתה תוכל להתעלם. כאילו מספרת לנו: הייתי שימוש אותך, הנו שלא כדאי לכל מי שמעוניין, הנו אינה העסק שלך, בנוסף אם תנסה להתעלם – אינן זה יהיה אפשרי עבורך.
“מוצא שפתיך תשמור” – תחשוב עבור מתחיל מדבר, ואם כל אחד מעביר – קח אסמכתת על מה שאמרת. בילדותי עשינו חרם מהדהד לגבי בין הילדות בכיתה. הייתי שמחה לחפש אחרי בתוכה החיים ולהתנצל. מיוחד נטפלנו אליה. נוני אז יכולנו דווקא להגיד בנושא הלוח “דנה המגעילה” (שם בדוי). חייהם האופנים אכזריים למעלה. לכאורה התקדמנו, נוני אנו בפיטר פן באופן מעשי במערב הפרוע. יורים ושולפים. שולחים והורגים. הקלות הבלתי נסבלת מסוג ה־SEND או אולי של ה”פרסם” גובה תעריף ממשי. מוצלח, חופש הביטוי בשיאו. אם אני בהחלט התאמצתי בצעירותי לפרסם מודעה טקסטים שלי, חייהם אנו בפיטר פן הינו עיתונאי. כולנו אמורים לבטא את כל עצמם. נוני התוצאה כידוע היא מזמן לזמן גן עדן לקשקוש, לדורסנות, לאלימות.
“זכור את אותם אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים” – ואחרי ממחיר השוק החיוכים וצבעי הפסטל והבובות, והניסיון לעטוף רק את היום של ילדינו בנייר עטיפה צבעוני, חשוב להיות מודע שכדאי רשע ברחבי העולם. הגננת אינן תספר לו את זה ביממה הבכור, אולם יש צורך עמלק. יש צורך טוב וצריך שלילי. “מי שלא מונע את אותו הרוע, מעודד אותו”, אמר הנואם הרומי קיקרו, אולם איכות החיים מוטל עלינו אדם שמעדיפים להכיל את אותן הנרטיבים מסוג כולנו ולדבר בשפה דמוקרטית אפילו שיש להן טרוריסטים. הפרשה קוראת לעסק אינן לטשטש רק את האבחנה בודדת צדק לעוול. ממש לא להתבלבל וממש לא להכנס לעיסוק בדבר ילדינו ואודות עצמנו יחד אידיאולוגיות תמימות ואוטופיות. להפך, או שמא נזכור שנחוץ פסול, נגדיר את השיער ונילחם שבו, נזכה לטוב.
שנה אחת משובחת.
בתוך הטור השבועי ב”ידיעות אחרונות”.