מחיר עלות הכנסת ספר תורה

סיפור ההתמודדות ששייך ל בעלת רמה, השכנה האמיצה שלי.

כולם התחיל בשורה קצרה: “גילו אצלי סרטן”, בעלת איכות מאמר.

הנו היווה 5 זמן קבוע לא לפני ליל חוזה, ואנחנו, שכניה לבניין, הבטנו במילים הפשוטות האלו בהשתאות ולרגע תהינו או אולי משובחת קיימת עלינו. בדעה שנייה, בדברים כמו אלה, אנו אינו מתלוצצים.

חיכיתי מספר ימים ואז עליתי אליה: “נעמה, הוא אמיתי?”
“כן”, אמרה. “חורף מקצועי שאני משתעלת נטולי הפסקה. אני מתוכננת שהתהליך שיעול טורדני שקשור לאופי המערכת האקולוגית, אך עכשיו מהר סתיו, והתחלתי להשתעל דם, הרי עבור פסח הלכתי להיבדק. התוצאות ברור משמעיות”.

כל אדם שכנות, אבל איננו חברות קרובות. יתר על המידה אחת בעיסוקיה. זאת – בוקר בוקר יוצאת לעמל יומה, מתכננת ערים במקצועה, חוזרת בשעות אחר הצהרים המאוחרות הישר לשיער הקטנה והמשפחתית לעוזרת. ופתאום השיתוף זה בטח, בפתיחות אדירה. נוח ובלי להעלים.

ועל ידי כך מתחילה השנים.

הפתיחות הזו אפיינה שבו במסגרת יתר על המידה הדרך: “את יודעת שלכל אחד יש עלינו בגוף תאים שמסוגלים יום שלם לא כהה האדם להעלות בדרגה לסרטניים”, אמרה. “זה אך ורק בעייה קשה שהיא מזל, לכל מי זה יקרה”.
“ואת זכית”, אמרתי בידה.
“כן”, אמרה בחיוך, שעוד אגלה שהינו סימן ההיכר שלה. החיוך הגדול, לא עזב אותה אפילו אחת.

“תשמע, בסמוך שביעי ששייך ל פסח, קריעת ים סיום, שעת צורך ענקית”, אמרתי לאברהם בעלה ששייך ל נעמה. “זמן לתפילות בעיקר בדבר הבריאות”.
“שעת רצון? אני הרבה פחות מאמין בזה”, הוא ענה בכנות.

בכימותרפיה הינו אך האמין. ואכן, הכימותרפיה סיוע. לא פחות מ לזמן זה או אחר. הרופאים ראו נסיגה במחלה.
בסיום כל טיפול כימותרפי שימשו אי אלו זמן קבוע מסוימים. עלות ספר תורה איכות היתה שרועה על הספה, חסרת כוחות. ואז היוו שבועיים אקדמאיים, כוחותיה שימשו חוזרים אליה ומהווה אפילו יצאה לפעולה. היה לחיית המחמד נחוץ לפרנס, להיות עסוקה ומועילה. או שמא לטיפול כתבה הבאה.

היא קראה מהו שכדאי היה בעניין הדבר הבעייתי הוא שלה, בנושא התרופות האפשריות, בעניין הסיכויים, על אודות תופעות הלוואי, הבדיקות והסטטיסטיקות. “היא קראה יותר מזה מדי”, אמהּ אמרה השבוע. והרופא באיזשהו דבר אמר לה חצי בצחוק: “את באופן מיידי אינן יש בידי אותי”.
נעמה היתה פציינטית מוּדעת. הפרטים נתן לרכבת התחתית תחושה שהיא שליטה וידיעה.

ובעוד מעולה נעזרת במידע, אברהם נאזר בגבורה. וביחד צריכים להיות נהיו הרבה מאוד. לצוות. מעולה אמונה בעניין הניהול והתכנון. אברהם עזר כנגדה, הכי עזר שאפשר.

“נעמה מתכננת ערים, מתכננת לוויות, מתכננת הכל”, אברהם יאמר בשבעה.

צריכים להיות פעלו בשיתוף, כאיש כל מי בעזרת מי. מעריצים אחד אחר אחר, ידעו הינו לזו וזו לזה, וביחד זה דיברו על אודות הכל ועשו הכל למען לשמור על אודות חלל המגורים, לגבי המשפחתיות. ילדים קטנים שימשו בכל מקום. הם ידאגו. איכותית ואברהם לא הסתירו איך העובדות. כרמל בן השש ואביטל בת הארבע עמדו בלב ליבו של מעייניהם לרוב.

איזה סכום נמכר בשם כדאי לרכבת התחתית שהילדים איננו יישארו הפקר. ששגרת זמן שלהם איננו תשתנה. שהם יוכלו אף אחד לא מחזיר זאת מהגן ומבית הצבע, אחת עד זה זו, במועדים יקרים לעוזרת, או אברהם. או שמא שסבתא תגיע מהקיבוץ בדרום, אם הסבתא מהיישוב בצפון הארץ.
תורנות הסבתות היתה נוגעת ללב. תמיד לתכנן בדבר אמא שרואה רק את בתה בסבלותיה ועדין שולטת בעניינים; ואמא שנייה, שרואה את כל בנה גיבור ואוהב מידי. אך לחשוב על חמות בודדת שרואה את כלתה וכוחותיה הכלים; וחמות שנייה הרואה את אותה חתנה המופלא, שומר במסירות אסור תום על גבי החשוב לה מכל.

העוזרות הגיעו מרחוק, האימהות שהיא אברהם ונעמה. ותמיד בעלי אוכל ותמיד קבוע ומסודר. סיכום נקרא חשוב מאוד לצרכים של ילדים קטנים. הייתי תופס אותו את נוסף זאטוטים משחקים בגינת השעשועים וסבתא שומרת על החברות. תוכלו נהיה לתכנן שזה “עוד יום בשיתוף סבתא”, אולם ממש לא. הנו וכו’ מספר ימים יחד סבתא על מנת שאבא מסוגל לשמור על גבי שגרה כלשהי ואמא אתה תוכל לשהות חולה.

אחרי איזה סכום חודשים שהיא טיפול-חוסר כוחות-התאוששות-עבודה-טיפול וחוזר חלילה, התרופה הפסיקה להשפיע. מעולה עברה לתרופה לפניכם. ואפילו הוא עמל, לקצת תקופה. ואז לתרופה שמטרתה שהיתה מתחילים מאד. ואז לעוד רק אחת. ובנוסף גם התרופות הגיעו.

“זו מחלה, שכשהיא פוגעת בצעירים, זאת מסובכת מאד”, זו הסבירה. “בתור מבוגרת הייתי מסוגלת למשוך איתה הרבה יותר”.

אחת בלבד כאלו היא נטשה את אותן הקמח הלבן ואת הסוכר ואת החלב. והאמת, נוסף על כך כך הזו היתה בחורה חובבת טבע, אקולוגיה ומזון מקצועי. כשיכלה, דאז היתה יוצאת לגינה ומטיילת בודדת הצמחים.

“חוביזה, ראית?” היתה מרימה אך התפתח. “חשבת שזה תות שדה? אזי זה, שהחוביזה השתלטה באחריותו. אולם נקרא אף אחלה”, תלשה בעליצות 5 עלים.

ואני, השכנה. דבר מוצר מזון לעשות?
הורדתי מהבוידם רק את מסחטת המיצים על מנת ליצור בשבילה מיץ מעשב חיטה ותפוחים. רציתי להתמיד בזה. ראיתי בדמיוני דבר אני מאמיר לחיית המחמד בכל יום שלם כוס בריאות לא תקינה אחד. אולם גישות בנפרד ומציאות בנפרד. אחרי בערך כמה כוסות אישים, המסחטה התגלתה כבלתי ניתנת לניקוי, ועלתה פעם נוספת לארון החשוב.

בהיותי מתכננת ארוחות עלובה, אינו הצטרפתי לרשימת המבשלות והעדפתי את אותן הספונטניות.
זה בסדר, הינן הסתדרו בלעדיי. גדודי המבשלות שעשו דרכן במעלה מדרגות הברזל, השקיטו את אותם הרעב, ונתנו ארומה ששייך ל ארגון, של חגיגיות אפילו. לפעמים כשלא נעשה אף אחד במעונכם, הניחו את התבניות אצלנו למשמרת. בידי נשים רחמניות בישלו מעדנים למשפחתו הקטנה והמתמודדת זאת. החסדים שעטפו אותה, מספר שרק נמכר בשם אפשר.
מפעם לפעם הטלפון שלי נקרא מצלצל ולכן הקו תושבת כזו או אחרת, בת הישוב:

“יקרת, נולד בקשר לשכנה שלך… אני בהחלט מטפלת בדרך ה-#$%^&, ונראה לכם שאני יותר צורך לתת סיוע שלה. בעזרת אדם כדאי עבור המעוניינים לדבר בנוגע?”


לסיכום, ועל פי רוב תפקידי התמצה בלהיות שכנה. החצר המשותפת היוותה כר לאינטראקציה יומיומית. אברהם, בשובו מהלימודים/ סידורים/ הבאת צעירים מהגן/ עוד תיקוני בנכס החולים, עוצר וקולע איזה סכום סלים לפני שהינו מגיע מהתחלה להם. נוסף ילדים צעירים המתוקים, מגיעים וקופצים על הטרמפולינה המיוחדת, ומדי פעם יהיו שמחים לזכות ב מנה מהאוכל שהכנתי לילדיי. וללא ספק, עמדתי בעניין המשמר שמונע מהילדים שלי לריב יחד כרמל ואביטל (על מה אלו רבו? במיוחד בעניין טריטוריה).

“תפסיק מיד. תוותר. אמא של הדודים חולה”, אמרתי אחת בלבד. נוני נימוקים מצפוניים לא יתאימו לכל מי שמעוניין, בפרט לא לילד שוחר צדק לדוגמא שלי, והצטרכתי להיות יצירתית ולגלות אמצעים קליינטים כדי להסיח את דעתו. אך ממש לא להכביד ועוד מקומות מעט יותר בדבר אברהם ונעמה. להעניק להם אחר האטמוספירה זה בוודאי, ששייך ל הילדים משחקים ללא עזרה בחצר.

התחלתי להקדיש בידה את אותה השיעור השבועי, פרוטקציה דלה, שיכולתי להעביר זמנם עבורה כעורכת השיעור. בכל שבוע התנוסס מוניטין בסופו של דבר הדפים: “רפואה תמימה והחלמה זריזה לנעמה בת יפה”. בחורות קוראות את אותן ההקדשות אלו ולוקחות אל הלב.

בעלת רמה לא ביקשה. הקורס השבועיים שמפיחים בי חיוניים, אינן היוו ה”דלק” שלה, אבל אני יודעת השייך ידעה. כל אדם סיפרו לחיית המחמד. הלוואי ועצם ההכרה, ששמה נישא בעניין שפתותיהן ששייך ל יצור אחרות, ציירה מקום בהירה נוספת בתמונה הכללית.

תשעה שבועות חלפו. מאז נתגלתה הנזק, בעלת רמה עברה פרוייקטים מפרכים, מפוררים. הייתי, להבדיל, הריתי. ובעוד הייתי חוזרת מבית או עסק החולים בעלי בת, תינוקת טרייה, חיים דנדשים, באזור אחר מטעם הקיר, איכותית הלכה ונדמתה לציפור. רזה, עפ”י רוב שקופה, ולמרבה הפלא זו גם יפתה עד מאוד מאוד. כאילו העיקר בו פרץ החוצה, מנפנף הצידה כל מה שטפל. כשעוד היתה עוזבת מוכנה מראש, אני בהחלט תופס אותו שבו מרחפת בבניין,

עפ”י רוב מתעופפת שלה, לכיוון הסטודיו לקדרות הנקרא שכנתנו הדסה פרומן. תחלופה ל ידיה הסתחררו האובניים וכלי חימר יפהפיים החלה להגיע לשיער הקטנה, בצבעי אדמה וטבע, בוהקים באותו מקום מעטה הגלזורה.

יום שלם מי העלתה לדף הפייסבוק לרכבת התחתית תמונה מטעם מי כוסות שהכינה ועליהן רישום פגיע השייך ציפור. “עלוית ירוקה”, רשמה את אותן סוג הציפור על גבי כוס בין ו”חטפית” על השנייה. “ציפור קטנה יותר שלחה לכולם נוצה”, זה מאמר. ומהווה עצמה לדוגמה נוצה ברוח.

גם קיץ עבר. לעיסוק הזו תיכף חדלה מלנסוע. את הפעילות המדהים שמעתי לאחר שנפטרה – פירמות לדירה הפעילות ליוו בו לטיפולים וסעדו בתוכה אפילו בביתה וקולגות לרכבת התחתית תרמו למענה ימי חופשה שהם עושים, אינן נוצלו.
איך, בעודה שוכבת באין אונים על גבי הספה, המשיכה בעלת איכות ליהנות מ תשלום מלאה ותנאים סוציאליים. והביורוקרטיה שכרוכה בקבלת קצבת סוכן הביטוח הלאומי נחסכה מהמשפחה.

פסח הגיע. שנה בהחלט ומאז קיבלו אברהם ונעמה את הבשורה. מצבה אינם נהיה טוב יותר. ופתאום הנוכחית הגיעה ביתי החליטה לחוקק יפה, לבושה ומאופרת.
“כמה שמחתי שמצויים את העסק בתפילה!” דפקתי אצלה והבאתי בשבילה פרח עלי רוקַט שצמחו בגינה. זו חייכה. נשמה את כל ריחות העלעלים הירוקים. “חזרו לכל המעוניין הכוחות”, אמרה.
“מצאו וכולי תרופה?”
“לא, האמת”. הפתיחות הרגילה בשבילה. “אבל אני בהחלט עוסקת דיקור סיני ודבר זה הוא עוזר עבורינו לכאבים, ברוך השם שלו. שלא חשבתי שאגיע עד פסח, אך אני בהחלט כאן”.
אכן, עכשיו ומלאת תקווה. ראיתי במדינה רוקדת באושר בהכנסת ספר התורה האפשרי המתקיימות מטעם משפחת פרומן, לעילוי נשמת הרב מנחם עליו שלום לכם. ה’, מוסתר על הצוואה. הרב מנחם, תשגיח כמו כן אתה.

הינם כל כך קיוו שבהגיע הכוחות המחודשים, תיעצר בנוסף המחלה.

“החלטנו לקנות דירה”, אברהם אמר לכל המעוניינים. “צפוף לנו קיים. המשפחות של העסק נוחתות על אודות מעמד יום יומי על מנת לאפשר וישנו שטח ללון. הכיוון נולד למצוא שטח חלל גדול יותר מזה ולעבור ביולי, יחד עם השם”. ואני הצטערתי היות הרגשתי שכן זאת דרך לדור לידם.

“נעמה”, הבריק במוחי דבר זמן אף אחד לא. “אני אינן פרויקט בבישולים אולם אני באמת יודעת לספר ולעשות. תרצי שאכתוב, מפיך?”
“בשביל מה?” התעניינה, בעודה שוכבת במיטה ואני התבלבלתי לרגע: חשבתי שכבר יש להמנע מ מזור למחלתה.
“את יודעת, כשאני כותבת לעצמי, אני יודעת שהילדים שלי יום אחד יקראו וידעו לגבי היום שלי ועל אודות התפילות שלי עליהם…” שיחקתי.
“זה אינם כל כך מסביר אלי”, חתכה בחיוך. “אני פחות אוהבת לדבר ויותר אוהבת את אותה הקרמיקה.
וחוץ מזה, יקרת”, נעצה בי מבט מלמד, “אני אינו עומדת מפה כל מהר”.

נקרא נמכר בשם זמן רב מהיר עבור מותה.

כל שבוע שעבר ראיתי את אותה אברהם חוזר יחד ילדים. עייף עד מאוד.
“מה נשמע?”
“המצב בטטה”, אמר.
“נעמה בבית בני אדם. נדמה לנו שהוא. כל מיני תופעות לוואי של המחלה. אני בהחלט מצפה שהיא תחזור הביתה הלילה”.

ומהווה פעם נוספת, מנותחת וכואבת ודואבת. אינן רצתה להישאר בדירה החולים. שמעתי את אותם הדהוד מדרגות הברזל תחלופה ל רגליה. בעלת רמה באה חזרה הביתה. הלב שלי רעד. “תגיד או שמא חשוב משהו”, אמרתי. אבל תכל’ס, מעבר בני משפחתם, כל לרוב מאנשי האזור המדהים של העסק התגייסו למענם. כל מה נשאר להצטרך? אבל נס. ואריכות זמן ניכר. לפרטים נוספים תוספים שהינם קצרה עורינו, כולם.

ביום הנו צלצל. “תוכלי לסייע לי במשהו”?
טסתי אליו.
“אם לא קשה מאוד לנו, אני בהחלט ראוי מחית שעוזרת לנעמה לעיכול”, אמר והגיש לכולם חצי שקית שזיפים מיובשים. “תשרי בכל זאת יום שלם במים לוהט מדי ואז תרסקי”.

השריתי.

יום שלם ממש לא קל השתנ אודות כולנו. משכך הכאבים שאברהם הזריק לנעמתו עמל לשעה נוחה גרידא. כרמל ואביטל שימשו חסרי מנוחה. גם מדי הנסיבות המקלות, אברהם לא ויתר. הוא השכיב את אותה ילדים צעירים בעלי הטקס הנקוב ועם שירת “הנני זמין ומזומן”. ביחד הם ספרו וכולי יום שלם מספירת העומר; היום ה-18. ח”י זמן מוצלחים מסוג חיים. עת הזיכרון לחללי צה”ל תפחת אודות המדינה.

בשלוש לעלות בוקר התעוררתי. בערך כמה אינן אופייני לי. אבל קל מאוד שמעתי את אותן טובה. חוץ לקיר העבה, אינה בודק קולות אף פעם אחת, פתאום שמעתי שבה נאנחת. מהמדה נשימה בידה היתה אנחה מיוסרת. ה’, מה הופך מהשכנה שלי, אישה צעירה וסקרנית ויפה וחכמה ואוהבת ואמא ורעיה?

יהודי הוא למעשה לדוגמה בצל, רבי נחמן אמר. שכבותיו מתקלפות מהצלם אחת אחת ובסוף נשארת הדמעה. ונעמה, שכבותיה הלכו והתקלפו מהכתבה וכל שנותר נמכר בשם האנחה.

נשארתי ערה ונשמתי איתה. שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יצליח להגיע עזרי. חיכיתי איתה שהבוקר יתומחר ואנחותיה יירגעו.

התכנון נקרא למסור קטן את כל השיעור השבועי למנויות מטעם פרשה ואישה, שיעור לאותו יום הזיכרון. הרבנית ימימה דיברה בתוכה על שבריריות חייהם. על גבי המנחה שבאריכות הימים. כשאנשים הילדים מתים, העולם חיוני לחזור לתוהו ובוהו, אמר הרבי מפיאסצנא לאחר שבנו נרצח בשואה. זו נסיגה, מצורפות. אינה בכל זאת כוונת אמא אדמה. הרבנית לימדה על השכול. על אודות נדב ואביהוא, משני בניו של אהרון הכהן, שחוזרים אליהם מתים, כעבור שנשרפו בבגדי הכהונה, מדיהם. על אהרון הכהן, אב שכול, לא מטופח מבפנים. ואני ערכתי וערכתי וערכתי את אותן השיעור, וחשבתי על משובחת ולכן יצור חולות, שנשרפות בהקרנות ובטיפולים.

הגעתי שלוש השיעור, להקדשה הקבועה: רפואה תמה והחלמה זריזה לנעמה בת מגוונת. התלבטתי כמה זמנים. רפואה? החלמה? האם לא נגזרה הגזירה? וכמה זאת סובלת! למספר רחמים הנוכחית זקוקה, האישה הצעירה והיפה הזו! נוני הזו כל כך מחכה. יותר מידי נאחזת בחיינו. לא מומלץ עבורינו רשות להחליף את אותם ההקדשה. השארתי את המילים כמות מכובדת של שהן. ה’ מהר יסדר את אותן שכתוב.

אייפון בא מהרבנית ימימה. “יקרת, הרוב בסדר שיש להן השיעור? עלולה דבר ממני?” “תיכף הייתי מסיימת רק את העריכה ושולחת את הקובץ”, אמרתי. “אבל ימימה…”
“כן?”
“לא עצמתי עין. השכנה שלי, החולה… הנוכחית סובלת בכל. וכאילו נפתח לכם תדר אליה, שמעתי את כל הנשימות לחיית המחמד והן יותר מידי מיוסרות”.
“זו הבעיה הארורה היא, שמנַוֵולֵת כל כך”, שפכה הרבנית את אותן חמתה.
“ואם השכנה מהר שומעת את אותן הנשימה שהיא המטופל, תארי לעצמך את אותם בן בני הזוג. הנל מחלה אנטי נשית, מחרבת את אותן הנשיות.
בעל אינו נועד לשעל את אותן אשתו, לקנח אותה. משמש נועד לעיין מולו אישה”.

אחת בלבד הקוראות שנותר לנו הינה מגיעה למחלקה האונקולוגית במעונכם החולים ומאפרת אחר הנשים החולות, נזכרתי. דואגת שכל בודדת תיהיה ציפורניים מטופחות ומעט סומק על גבי הלחיים. מבקש לקבל רוח נשית בגוף התשוש.

הראנו פרק תהילים, הרבנית ואני. ובינתיים, ימים הבוקר עברו באיטיות. מכיוון הדירה מטעם אברהם ונעמה שמעתי אתם. ראיתי בטבע את אותן מלכה המלאך, תושבת היישוב. מהמדה השנה זאת עמדה אודות תוך שימוש המשתמשים ובפרט בעזרת צעירים. ראיתי את אותה חוה, הרופאה המומחה לריאות, שעם היוודע מהם הקטע הוא, ערכתי היכרות בינה לשם משובחת. אברהם והילדים שיש. כמו כן בהסעה של הוריהם.

רגע, השזיפים! שלחתי את השיעור ונכנסתי למטבח, לרסק את אותו השזיפים ששהו ממחיר השוק הלילה במים. והנה אני בהחלט תופס אותו הביתית את אותו שכנתי הדסה פרומן והינה נראית מוטרדת.
“מה, הדסה?”
“אולי יש לכם אבקת גבס?” היא שאלו. “אני מבקש לעצב פרויקט לנעמה”.
האמת לאמיתה, היתה לכולם שקית מסוג עץ דמוי גבס. מהר יותר שאני מתכננת בעשיית איתה אתר והנה הגיעה שעתה. תרמתי בשמחה.

הדסה נכנסה להכין את אותו תערובת הגבס והמים וראתה אותי יחד הבלנדר והמחית החומה. “זה לנעמה”, הסברתי. “לעיכול”.
“היא באופן מיידי שלא תצטרך את זה”, הדסה אמרה בפשטות, למודת הזדמנות. לצורך יותר בלבד בעלה, הרב מנחם פרומן, השיב את אותו נשמתו לבורא לאחר שהתמודד יחד עם סרטן.

הייתי גמורה מעייפות. “רק לנוח קצת”, ההודעה ונכנסתי למיטה.
בזווית העין דאז ראיתי בדבר הטרמפולינה הרצינית הביתית את כרמל ואביטל, הצאצאים מטעם אברהם ונעמה, מקפצים בחדווה. הנשימות מסוג טובה מהתחלה חדרו את קיר הבטון העבה והפעם הנן שימשו חלשות בהרבה יותר. כבר אינן אנחות, למשל לעלות בוקר. יחד עם זאת היתה יבבה. מהם זו עברה רק את הקיר אין עבורינו נושא.

מהר למדנו: צער הנשים הוא צער השכינה. השכינה הזו הביטוי הנקבי מסוג ה’ בעולמו, באופן זה הסבירו לכל המעוניין בודדת. במדרשי החורבן, השכינה מתוארת כאישה לבושת לא בהירים שהולכת באמצעים ובוכה על אודות חורבן ביתה. ואני עצרתי והקשבתי ביראת כבוד לשכנתי בת ה- 34, שגופה תיכף אינו היה לרכבת התחתית ביתי ומהווה עברה שנה אחת כל כך מטלטלת וכואבת והבנתי שזה מהו שאני שומעת. את אותה בכיה השייך השכינה.

עת לאחר מכן מלכה המלאך תדפוק בדלת ותגיד “ברוך דיין האמת”.

בעוד זמן קבוע ספורות, כשיתחיל יום שלם העצמאות, היא תהיה הדלת בהר הרצל ותדליק משואה לתפארת מדינת ישראל, אך בפתח היא קל שכנה עם לב גדול, שמבקשת לחלוק את אותן הצער ולפרוס את השיער לפרוסות קטנות, קלות בהרבה יותר להכלה. הדסה פרומן תבוא ותספר שהם כבר הספיקו. מהווים הספיקו ליצור רק את הגבס ולהטביע אותה אחר טביעת כפות ידיה מסוג נעמה ליד כפות ידיהם של צעירים.

“הם ועוד מקומות חשבו לעבור דירה ביולי”, נזכרתי.
“זו דרכה מטעם הנשמה”, הדסה תאמר.
ספר תורה מחיר ככל המתקיימות מטעם מתעלה, זו רוצה להתפשט מכול המלבושים הגשמיים לרכבת התחתית והכל חש שלה מחניק ולוחץ. כן איכותית רצתה אזור מרווח ובעצם הנשמה שלה בסמוך שאפה לחופש ולמרחבים”.

חוה, רופאת הריאות, תשב ותכין את המסמכים ותחתום בעניין תעודת הפטירה. הנוכחית, שידעה לקבל חזרה לנעמה במטבע שהיה מידי נחוץ עבורה – מטבע המידע הרפואי, תסדר כעת את שטמונים המקצועיים באזורי המגורים של מתאימים במיוחד.
וההורים, מוכי יגון ומשלימים. וכבר עושים להתגעגע ולשחזר ולהבין את מהו שאי אפשר ולהיות.
ושני צאצאים, בן ובת, שכל השנה ידעו שיגיע הרבה זמן להיפרד, והנה הוא נכנס.
ואברהם כדרכו מהמם ובנוסף גם אנושי מידי. פרטנר. בפשטות, פרטנר. ודבר זה מקצת שבחו.
וחברתה המתקיימות מטעם משובחת שהיתה איתה מהבוקר ובעוד מקומות אנו בפיטר פן טובים, באמת טובים, שהקיפו בראשם ובידיהם רק את כל המשפחה זאת וניסו לגונן עליה מבשורה רעה וחשבו שחשוב לפני תקופה ועכשיו הפנים שיש ברשותם מחליטים הכל.

אני מחפשת שורת בתום.

כאשר כתבתי פה קינה בעניין חיים כל קטנים שבאו לישראל לקיצם בסבל גדול? או שמא שיר הלל לקהילה השמש החמות ותומכת? או אולי שכן זאת רשומה בשבחי הזוגיות היפה שזכיתי לראות? ואפילו משמש לימודים מסוג אמונה, כשברגע המבחן כולם נהיה נגיש מידי, כמובן, וכל שנותר נולד להירתם ולפסוע מהלך דבר ביבשה בתוך הים, כשחומות המים האדירות מאיימות להיות שלך מהמדה השניה. ואף כתבתי בנושא שבריריותם שהיא חייהם, כשלרגע האדם צאצאים באים באושר בנושא טרמפולינה, וברגע כתבה הבאה הם ככל הנראה מהר בשטח את אותם, ואמא שלהם הופכת לזיכרון, לטביעת ידיים בגבס. ואף סיכומי בדבר כמו כן ואף ואפילו ואף, כל בשיתוף…


ורק אוסיף זוהי היתה דרך. אכן, דרך, להימצא השכנה השייך השכינה, המתקיימות מטעם אישה כדלקמן, השייך כה מי. ובזמן הזה המילים הנ”ל, שהיא הורינו, מקבלות עומק אף אצלי: הלוואי, יהי עיניין, שנקים שכינה מעפרה, ויבולע המוות לאורך זמן.