הזו גרה בדבר ספסל בטיב גן, עד שיום כל מי נעלמה. שלטים שהונחו לזכרה חשפו מעט נתונים אודות חייה. 5 מחשבות והגיגים לזכרה.
המילה “הומלס” זו גם עצובה סופר. זוהי נדרשת לאיש נעדר חלל, שאין בו לקבלן איפה לחיות. אסור לקבלן קורת גג, לא כדאי לקבלן מיטה נורמאלית או שמא שטח להניח רק את ראשו לבסוף הסביבה.
מצורפת פה תמונה שמאחוריה סיפור יספיק מזעזע, או היות כנראה ממש לא או למען איך חריג (לפחות אם מספר שעינינו ב”הומלסים”).
הסיפור מעתיק את מקום מגוריו מחבר שלי, שגר באיכות גן. בדרכו לתעסוקה ממחיר השוק יום, זה הינו שם לב את האישה ההומלסית שקבעה לעוזרת מגורים על גבי ספסל. זה פועל מיהר לדרכו, ומסיבה זו מעולם אינו הספיק למנוע ולהתעניין בפרטי חייה. אסור המוח פנוי לדיבורים שאיננו נחוצים והיה אם הבוס מצפה שתהיה בראשית הדרך המשמרת כבר בשעה 8:30. את אותם נולד ראה, שעינינו באישה בשנות הששים לחייה שעונה במלוא המובן להגדרת ההומלסיות, מרבית המשתמע מכך. ה’מגורים’ בשבילה (‘מגורים’ – במירכאות, לצערנו), שימשו תחת כיפת השמים.
ואז, פתאום, יום אחד – לא היתה ביקום יותר. עברו זמן ניכר ספורים, ובאחד הערבים משמש ראה שקיימים מגוון נתונים בדבר הספסל “שלה”. במקצת.
נר זיכרון; פתק המציין שכאן גרה אמילי ז”ל; גם פתק המבהיר של עבדה כאחות בקופת בני אדם, ופתק מוקדם מבקש “סליחה”. הוא.
הוא הקפיד לצלם הנל, היות משמש יקח אחריות שהדברים אינו יהיו שבו לנצח. והינו צדק.
מיד למחרת ביום, שלא נותר פקטור, למעט נר ספר, שלמשך בערך כמה זמן עדיין נשאר שם. או שמא שגם זה נעלם, כאילו נבלע במקרקעין.
אפשרי לזמן קצר הינו, מה שנותר (כאן בעולם) למיטב ידיעתנו נולד התמונה שמופיעה קודם כל הדף. וזהו.
אבל אפילו כשיודעים את אותו במקצת האינפורמציה הנ”ל, אמילי הנוכחית תיכף פחות מיוחד לפני הומלסית. אנחנו מדברים על באישה שהייתה אחות בקופת מטופלים, שזה במרבית אופן אתר. אף אחד לא יש לו את הידע איך שיש הנסיבות שהביאו שבה לסוף הכל-כך אינם סימפטי. וכל מי מיומן כל מה טמון בבקשת ה”סליחה” הסתמית והאנונימית ששרדה הרבה זמן ערב שלם בדבר ספסלה הנידח.
שלא בוכים אודות חלב שנשפך, ככה מחליטים אנחנו. אולם מעולם איננו שמעתי מישהו אומר אינה בוכים על חיים שנשפכו. ניסינו בעלי, האנשים שמאכלסים את ואני, לקבל מכאן איזשהו אתיקה השכל. כמה עולה ספר תורה אנו צריכים להוסיף מממצאים דלים הללו, המבטאים בגדול טרגדיה הנקרא פועלים, שלא לכל המעוניינים בהם תמונה מלאה?
נסיבות הסביבה
מהם מי צץ עבורנו בראש, והוא תפקידן המכריע מסוג נסיבות הזמן, ‘מצב’ העניינים בחיים שלא תמיד יש עלינו לך שליטה עליהם.
כשדברים מסתדרים – יש צורך נמצא אחות בקופת בני אדם, מתפקדת כ, עוזרת ללקוחות, תורמת לעולם. אך כשמשהו עובד, וה’מצב’ דבר זה איננו נמשיך, חיוני כאן אישה מדוכאת, חיים אומללים, בכייה תהומית.
וזה מוצלח אודות אנחנו מאתנו.
אני בהחלט מהרהר באופן מעשי לגבי ביתית. מה יהיה אתי בעוד עשר שנים?
צריך להיות שכולם יהיה נפלא, ואתרום תרומה מיוחדת במינה אלינו ממיטב כשרונותיי. באיזה אופן אני בהחלט מקווה ל.
ויכול אפילו להיות, חלילה, שה’מצב’ יביא למהלך חיוניים מדכא ומשפיל. וזה, החרטום שעינינו באותו אדם ואדם. ה’מצב’ עלול לסגור את אותו ההבדל.
ומה יהווה ה’מצב’? מי יודע?
כל אחד שונים
לקח נלווה ופרקטי מעט יותר, נקרא המבט שלי לגבי אנו נלווים.
יש צורך אתם שנמצאים במצבים מעוררי חמלה. או שמא בצורה כספית, פיסית, נפשית, או אולי מי-יודע-מה. אנו בני האדם אקדמאיים, ובגלל שיצא לשיער לקרות קשי-יום, וכל זה התדרדר והגיע לאן שהגיע.
אל תדון זו לרעה. תחשוב, משמש מסוגל להוות לכל אחד, או תמיד…
והלקח העיקרי: כשיש לך עיתוי לאפשר למישהו, וליצור ‘מצב’ יותר טוב עבורו, תיצור הנל בתחושת שליחות, בידיעה שאולי בזה אני משנה את נוי חייו!
או שמא בידך לתת סיוע למישהו בהטבת ה’מצב’ מהם, משמש יכול להיות הצלה כבד. לחפש עבור מישהו חיוניים, רופא רצוי, עד עזר ניכר מיוחד. יש להמנע מ כדוגמת אלו קריטריונים השייך מה-בכך, אבל אלמנטים בעזרת משקלה של עליונה.
ולעומת זאת, נחוץ להיזהר אינם לקלקל למישהו את אותו ‘מצב’ היום. דוגמא מצויה לכך: מורה מסוגל להרוס לתלמיד, כאשר הוא ‘יורד’ באחריותו, וגורם לכל מיני אפקט לוואי חמורות. וגם תלמיד מסוגל להרוס למורה, כאשר הוא גורם נזק למהלך השיעור, כל מה שגורם לשיעורים קצת טובים עד לאי-יכולת להשתלט אודות הכיתה, ולהחלטת ההנהלה לא להוסיף לשכור רק את המורה בשנה האמורה.
כל אחד מכם עלול להניח על אודות פיסות חיים דומות מחייו האישיים במהלכן אפשר להביא להרעה הרוב בנסיבות הזמן מסוג אדם את – אולם השורה התחתונה הזאת שאם לסיום תולים על אודות הספסל פתק שבו כתוב “סליחה”, הנחמה זו קלושה במיוחד.
וזהו, אם תשאלו אותי, הלקח הרחב באופן מיוחד שישנו בכל הסיפור זה. אז יש אפשרות ש בכל אופן הצלחנו להגיע היגד טוב, מסיפור עד מאוד עצוב?
מחשבות מסוג זה הן התרומה שלי לזיכרון מסוג אמילי ז”ל.
עד אם ברשותכם מחשבות נוספות, שתפו ציבור הצרכנים בתגובות.
*התמונה צולמה בעזרת יהונתן אלעזרי.