על מה כל אחד מגיבים לעתים קרובות בביקורת אינסטינקטיבית?
שימש זה מספר ימים חופש. קניית ספר תורה האירה רכות ומזג הסביבה נקרא נחמד. השנה, שלא יצאנו לטיולים משפחתיים משמעותיים, והחלטנו לצאת לנסיעה בסגווי (רכינוע בעברית תקנית, את המקום אוטו דו-גלגלי חשמלי שנע בהתאם לכיוון הרכינה הנקרא חברת הרוכב). או לפני אינה עשיתם זה, אזי תדעו שזה כייף אמיתי – ובוודאי כשהרקע לנסיעה זאת הטיילת המקסימה שהיא ארמון הנציב שמשקיפה על גבי ירושלים.
אז כמו שאמרתי, הנוף היה מקסים, מזג האטמוספירה מריף, ואתגר חדשני שני לכם – לנווט פעם מהמדה הולכי הרגל ורוכבי המהלכים. כשעברנו על גבי פני קבוצת רוכבים, שמעתי מצוא מי רוטן לחברו, כשהוא מסתכל לכיווננו, “איזה עצלנים”.
בהתחלה התעצבנתי, הדבר נולד מעז?! נולד בכלל לא יכול אותי! לבלום ולהגיד לנכס שכבר עשיתי את ההתעמלות היומית שלי, שרצתי על ההליכון לפני שיצאנו לטיול?
ואז התחלתי לצחוק מהאבסורד ששייך ל המצב. דבר אכפת עבור המעוניינים כל מה שזר יסודי חושב עליי? מדוע אני בהחלט חושבת שאני צריכה להצטדק בפניו על הפעולות וההחלטות שלי?
לסיכום פסוקו של עניין עלתה בי הדרישה המפוכחת באופן ספציפי – אני בהחלט אני בהחלט הוא למעשה. הרבה מיקרים בני האדם יוצאים לרכב על אודות סוגים, ואני מתפעל מסתכלת בעניין העובדים הקיים על הסגוויים וחושבת שהם כבר עצלנים. העובדה שאני רוכבת והם משייטים לקבלן בקלילות, הינה מעוררת בי הרגשת נעלות צדקנית. אם הם לא בטוחים שהפעילות שלי יותר מכך הגיונית משלהם? ממש לא אכפת לנכס מהגוף ומהבריאות שלהם? אלו מ נהנתנים…
מעולם אינה הרים בדעתי שאולי, כמוני באותו ימים חופש, אינם בהכרח הגיעו לשם בכדי להתעמל, אלא פשוט למען להיעזר. ויותר מזה – לנסות בעזרת שברשותכם ולנצל את אותן ההזדמנות ליהנות מהנוף המדהים.
גרוע מזה, הייתי מאובטחת לשפוט פרחים נאים גמורים, שלא עבורינו שום נושא בעניין חייו שיש ברשותם. מיהרתי להושיט אצבע מאשימה לגבי שבו אנו עובדים והמניעים שלהם. אבל מעולם אינם אמרתי זאת בהחלט, נוני המחשבות שלי היו מספיק חזקות. נבוכותי מהרדידות שלי.
למה אני בהחלט מחוייבת לדון את זה בכלל? עלות ספר תורה רבות, כשפוגעים בנו, מסורבלת לנהוג במידה הכדאי ולדון לכף דרך. ובכל זאת, כל אדם חשוב לשחק. אולם כאשר מדובר זה בוודאי, המטיילים האחרים אינו השתכרו עבורינו כלום. אני בכלל לא מכירת בכל זאת, אין בינינו מירב קישור, אינם בהכרח דיברו אלינו, אלו לא תמיד פגעו בי עד הקניטו אותך, ובכל זאת התגובה האינסטינקטיבית שלי נתפסה האוטו ביקורתי כלפיהם. ממש לא רגע מעורר גאווה. דרישותיו להוסיף את אותם עצמנו למטרת בני האדם שאינם דתיים מידי מושרש ובוגדני, שדרושה ערנות רצופה אינה לנפול בידיו. אני בהחלט משערת שהדריכות שלי נחלשה (תראו מהם הייתי משתדל לדון את אותם ביתית לכף זכות!) כשנלכדתי בהנאת הרגע. אולם אין לכל אחד וגם אחת להרפות את אותם השמירה, כיווני שהתהליך הרגע בתוכה נטיותינו הטבעיות מוצאות את אותה ההזדמנות בהרמת את אותן הראש!
מבקשת להאמין שמלבד ההנאה, עולם השעשעועים המשפחתי וההזדמנות לקבל רושם מחדש מעולמו המהממת המתקיימות מטעם הא-ל, רכשתי פרספקטיבה חדשנית, התקדמתי קצת בלחשוב לפני כשמדובר, ולשמור לעולם בעניין ערנות בכדי לדון נעבר לכך לכף זכות.
יוצא שזאת אינה הינה אך ורק חיים כיפית (מה שזה בהחלט היה), אלא עיתוי לצמיחה.
והאם הזכרתי כבר את הנוף המדהים?
*התמונה באדיבות “סגווי ירושלים”.